שנה חלפה מאז שאבא שלי נפרד מאתנו בעל כורחו; שנה של געגועים, שנה של חרטות. קשה לי להתבטא רגשית ולהראות פגיעות כזו או אחרת כי אני כנראה סובל מסוג של נכות רגשית. אבל אגלה לכם משהו קטן - כולנו זמניים פה. אפילו כאלה ממוצא תימני, מסתבר.
בכל מקרה, אצלי הפרידה ארכה כחודש. הסרטן שבכבד נלחם בסכרת, אל תשאלו. דמיינתי בעבר מה יקרה ואיך ארגיש כשזה יקרה. לא כי היה חשד, לא ידעתי על זה ולא על זה. סתם כי אני טיפוס מורכב ולאו דווקא לטובה. בכל מקרה, זה לא קרוב למה שמרגישים וקחו לכם את המילים הבאות ותיישמו – תבלו עם ההורים כמה שיותר. כי זה נגמר בסוף. וזה מגיע להם וזה גם ישתלם לכם בידיעה שעשיתם ככל שיכולתם.
אבא שלי היה רצף. מגיל 16 עבד בזה. קרע את התחת כל חייו. הוא ואמי דאגו לנו לכל מה שהיינו צריכים, גם אם לא היו שם מותרות כמו לרבים. המקרר היה מלא, היו ארוחות חמות תמיד, היתה מיטה וקורת גג, היה חינוך טוב או לפחות כך הייתי רוצה להאמין והיה חיוך. תמיד היה חיוך. וזה לא מובן מאליו. הוא לא הוציא רישיון, זה כסף שיכל להביא לנו. הוא לא קנה בגדים יקרים והתפנק לו, זה כסף שיכל להעביר לנו. הוא לא ראה עולם, לפחות לא עד לשנים האחרונות, כי זה כסף שהוא יכל להביא לנו.
בחורף, בגשם הכבד. בקיץ, בימי השרב הלוהטים. בכולם רכב על אופניים, בכולם עבד ללא הפסקה, אכל על הרצפה, לא התלונן ולא כלום. איפה הוא ואיפה אנחנו, דור של מפונקים. מדי פעם לקח אותי אליו לעבודה וניסיתי לעזור כשהוא חס עלי ולא נותן לי לעשות את הדברים הקשים באמת. ואני נהניתי, שכן יש לי גם זמן איכות עם אבא וגם האוכל הזה על הרצפה, הלחם והשמנת, הלחם והנקניק, וואלה היה לי ממש טעים. שום מסעדת מישלן בה ביקרתי, מפונק שכמוני, שום מסעדה שכזו והאמינו לי ביקרתי בהמון, לא העניקה לי את אותה חוויה כיפית וטהורה.
אופק, אחיין שלי למשל, גדל עם אחותי, אם חד הורית. זאת אומרת האב חי, אך לא ממש מתפקד כאב. אבא שלי, הסב שלו, שימש לו למעשה כדמות אב. ליווה אותו תמיד, רכש לו את האופניים הראשונים, הקשיב לו ונתן לו את העצות האבהיות; ממרום גילו העצות היו טובות יותר מאלו של אב "רגיל". בכל זאת, הגיל והניסיון.
עכשיו, רק ברגעים אלה, בהם אני כותב את זה, עת אני נמצא במטוס חזרה למדינה, בתקופה לא פשוטה שכזו, מחלחלת לי ההבנה שאני עכשיו ראש הבית, ראש המשפחה. לא אשקר, זה קצת מצחיק אותי, שכן בואו, לא אני האדם השפוי לו מישהו מפלל, אבל היי זה מה יש ומכורח הנסיבות.
לפני כשבוע הגיעה לי התובנה שיש מצב שאבא שלי, שלא רצה למות, ואם אתעלם באלגנטיות מתולעים וכאלה, ואהיה מעט פחות מציאותי ואולי זה מה שצריך, ייתכן והוא מחייך עכשיו כשהוא פוגש את בן דודו והחבר הכי טוב שלו שנפטר לפני אי-אילו שנים, בדרך פתע. הפעם הראשונה והיחידה בה שמעתי את אבא שלי בוכה כמו ילד. אז אני רוצה לחשוב שעכשיו הם נפגשים ומדברים, צוחקים, בטח מחובקים, מעלים חוויות מהעבר ומייצרים כאלה חדשים. כמו נערים שמריצים צחוקים.
אבא שלי שרכב על אופניים, שלא קנה בגדי מותרות, שלא ראה עולם. אבא שלי שלא התפנק. רק שיהיה לנו. נוח על משכבך בשלום. ומסור ד"ש לכולם שם, מכולנו. וכולם מתגעגעים.
משה אלגוב | צילום: אוהד אלגוב
